חיים מגושרים

זהו הסיפור מאחורי הקמת קהילת חיים מגושרים בפייסבוק…  הסיפור שמסביר למה היא נקראת כך ומה זה בכלל חיים מגושרים. אז זה ארוך, אבל זה מה שאני מאחלת שיהיו חיינו – ארוכים ומגושרים 🙂 

אני מראש מבקשת סליחה אם מישהו מהקוראים מכיר חלקים מהסיפור, אין לי כוונה לפגוע, אבל זה הסיפור… וזה מה שהוביל ומוביל אותי בדרך. תמיד.

***

הייתי צעירונת ממש כשאחת מהדודות הכי אהובות עליי בעולם חלתה במחלה שבעיני היא הנוראית מכל. כן, כן ה-מחלה. סרטן. הייתי ילדה ומה אז הבנו בגיל העשרה מחיינו? כמעט כלום. ובכל זאת ידעתי שהיא חולה וידעתי שהיא נלחמת. אחרי כמעט 7 שנים של מלחמות עיקשות מצבה הידרדר. באחד מהביקורים שלי אותה בבית החולים, כשכבר הייתי צוערת על מדים, תפס את עיני הספר "גברים ממאדים נשים מנגה". לא הכרתי אותו ולא ייחסתי לכך חשיבות. אבל קלטתי אותו והוא נצרב לי בזיכרון.

לימים, המחלה הכריעה אותה והיא נפטרה ימים מספר אחרי שחגגנו אצלה בבית את ליל הסדר. בכוחות אחרונים היא אף שרה איתנו ותמיד הבטתי בה בהערכה אינסופית ואהבה גדולה. אבל חייה היו קצרים. קצרים מדי.

האבל היה ממש כבד, היא היתה אהובה מאוד. קרובה לליבי ולכל המשפחה.

במהלך השבעה דודי פרסם במשפחה יומן אישי שכתבה במהלך מחלתה ובו שזורים כוחות הנפש שלה וההתמודדות העיקשת שלה עם המחלה וכל מה שהביאה לחייה.

לא הייתי מספרת לכם את כל זה אילולי מבין הדמעות על הקושי הבלתי נתפס ממילא, קראתי את המילים הבאות: "גם ככה קשה לי על כל המחלה הארורה הזאת, למה הוא לא מבין אותי? למה הוא קר אלי?…"

זה ריסק לי את הלב. 
בשניה אחת התחברו הספר שעמד בפינת השידה שלה בבית החולים, התחושה הזו שלה וחוסר האונים של לחיות בלי להבין למה, כשאת מתמודדת עם הקושי הכי קיומי שיש.

הבנתי שהיא חיפשה תשובה בספר… לא ידעתי אם היא מצאה מזור לכאביה ולשאלותיה. ולא הפסקתי לבכות על כך מאז…

הבטחתי לעצמי מבין הדמעות שאני אמצא את התשובה.

שאני אעשה הכל כדי שאנשים בחייהם יבינו למה. שלא נגיע לתסכול כזה ושנצליח בחיינו, כאן ועכשיו, לייצר מציאות אחרת. כי היא כבר לא יכולה… אבל למענה אני עושה זאת.

החיים לקחו אותי במסלולים מגוונים אבל תמיד הרגשתי שהשליחות האמיתית שלי היא זו. לא אלאה אתכם במה שלא קשור לקהילה שלנו, אבל את זאת כן אספר.

לפני כשנתיים פגשתי אישה חכמה וכשסיפרתי לה ש"לא מספיק לי לגשר, כשאנשים מגיעים למצב של מבוי סתום" ו"לא מספיק לי לתת יד כשכבר החליטו לשבור את הכלים", "אני רוצה יותר! אני רוצה שהם לא יגיעו למצבים האלה, שהם יבינו שיש אלטרנטיבות אחרות, דרך אחרת להסתכל על העולם, שהם יבינו יותר! ידעו אחד על השני יותר, יקבלו יותר ויעמדו על שלהם יותר, שיחיו חיים שכלים וידע מעולם הגישור יתרום ליומיום שלהם, כי זה אפשרי, אני דוגמה חיה לכך וכל מי שסביבי ואימץ לעצמו את הידע והכלים!!"

היא אמרה לי בתגובה: "חבל שלא הכרנו לפני 10 שנים, אולי היית חוסכת לי את כל התסכולים בדרך והרבה הרבה רגעים קשים…."

ברגע הזה נפלה בלבי ההחלטה לפתוח את הקהילה הזו.
החלטתי שלא מספיק לדבר וצריך להפוך את החלום הזה, את השליחות הזו, למציאות.

בדרך איבדתי עוד שתי נשים שהיו יקרות ללבי ואהובות לי מאוד. אחת, חברת ילדות שעוד לא הספיקה לחגוג 40… ואין יום שחולף בלי שאני חושבת עליה. היא היתה אדם נדיר עם חיים קצרים מדי. היא כאן איתנו בקבוצה ורוחה האופטימית תמיד תלווה אותנו. והשניה, חמותי שאספר עליה בהזדמנות אחרת אבל היא היתה אישה נדירה במיוחד שהראתה לי פנים מגוונות לזוגיות מעוררת השראה.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?!

החלום שלי הוא שנחיה חיים מגושרים כאן ועכשיו. שנקבל כלים וידע מחברים לדרך, מאנשי מקצוע, אבל כאן ועכשיו! ולא כשנגיע לשוקת שבורה, לא כשכבר לא נוכל לשאת, לא כשכבר נחפש לשבור את הכלים.
שאם קשה לנו נדע שיש המון דרכים לפתור את המשבר, שנבין כשיש לנו דילמה, שנצליח לחיות עם הקושי והקונפליקטים כי הם מלווים אותנו כל הזמן – אבל בדרך טובה יותר. וזה נכון לדילמות פשוטות ומורכבות כאחד.

אפשר לחיות אחרת. ואתם הגרעין היקר כל כך שמראה לי שזה אפשרי באמת! כי התחברתם, והצטרפתם והבנתם את חשיבותם של חיים מגושרים אפילו עוד לפני ששמעתם את הסיפור… אני מברכת אתכם ומוקירה עליכם מעומק לבי. תודה שאתם פה, אני בטוחה שתפיקו מכך לא מעט.

תודה עצומה ל Ziv Avrahami ו Adva Nantel שהצטרפו אלי בשליחות הזו ובמסע הזה לייצר חיים מגושרים לכל אחד, כאן ועכשיו. אני מאחלת לנו לגדול ולהרחיב את ההשפעה כדי לייצר לכמה שיותר אנשים – חיים מגושרים.

ואם אתם שותפים לתחושתי – אתם מוזמנים לצרף חברים אלינו, שיחיו גם הם – עם כל הטוב והאהבה שננסה לתת בקהילה הזו.

לזכרן ועבור כולנו 🌈